ארמון הפיטי וגני בובולי

חודש נובמבר יכול להיות חודש נפלא לטיול בפירנצה. לא הייתי ממליצה לכן/ם להגיע לכאן בחודש הזה במיוחד, כי כבר די קר וצריך סוודר ומעיל חם ואי אפשר לדעת אם בדיוק ביומיים שתהיו בפירנצה ירד גשם כל היום ולא תוכלו להסתובב בעיר היפה ברגל. אבל בגלל שאנחנו כבר כאן וכל התיירים כבר החלו להימלט, התחלנו לבקר במקומות שעוד לא הגענו אליהם עד כה, בשלושת החודשים בהם שהינו בפירנצה, כי היו עמוסים מדי ולא רצינו לעמוד בתורים ארוכים.

כך מצאנו את עצמינו נוסעות ביום שבת לעבר מוזיאון הפיטי (PITTI), שהוא אחת התחנות הראשונות של כל תייר או תיירת שסיימו את התור של שלוש השעות והסיבוב באופיצי ואז את התור הארוך בשביל הפסל של דויד באקדמיה. אבל האמת? אם הייתי יודעת שארמון הפיטי כל כך יפה, אולי הייתי עומדת בתור בשבילו כבר בספטמבר.

ירדנו מהאוטובוס ליד כיכר הפיטי הגדולה. היא הייתה כמעט ריקה ובתור לרכישת הכרטיסים עמדו לפנינו רק חמישה אנשים. הוצאנו מהארנק את תעודות הסטודנטיות שלנו בהתרגשות. ניגשתי לקופה ואמרתי "טו סטודנטס פליז". הקופאי הסתכל על התעודה של רוני ואמר שזה יפה שהיא לומדת אומנות אבל בגלל שפלורנס אקדמי אוף ארט הוא בית ספר פרטי, הוא לא מקבל הנחה במוזיאון. ואז הגשתי את התעודה שלי של אוניברסיטת בולוניה, שהיא דווקא אוניברסיטה ציבורית. "מה את לומדת?" הוא שאל. "מגדר" עניתי והוא עשה את הפרצוף האיטלקי שלא מבין מה אמרתי כרגע. "מה?" שאל שוב. "ספרות" ניסיתי הפעם. אבל זו הייתה התשובה הלא נכונה כי מקצוע הספרות לא מזכה בהנחה למוזיאון. כך שילמנו מחיר מלא למוזיאון הפיטי וגני בובולי הצמודים אליו ונכנסנו פנימה.

בשנתיים האחרונות הבנתי איזה סוג של מוזיאונים קלאסיים הם האהובים עלי ביותר. מוזיאונים שהיו פעם ארמונות ועדיין נראים ככה, שיש בהם ריהוט מהמאה ה18 או ה19 ואווירה רומנטית, מיטות מכוסות קטיפה ותקרות מוארות בשנדלירים. אני אוהבת ללכת מחדר לחדר ולומר לרוני "אני רוצה כזה", "אולי נגור בבית כזה כשנחזור לארץ?" או להסתכל על חדר האמבטיה בו התרחץ נפוליאון ולומר לה "נראה לי שככה כדאי לעצב את חדר האמבטיה שלנו כשנקנה טירה". ורוני מפנה את מבטי לפסלים שעומדים ליד האמבטיה. "בסדר, עם פסלים של ונוס שתוכלי להסתכל עליהם כשאת מתקלחת".

מוזיאון הפיטי ענה על כל הדרישות המלכותיות האלו. אפשר היה לדמיין את כל אצולת המדיצ'י שהזמינה את הציורים על הקירות הולכת מחדר לחדר, משוחחת עם הציירים, מדגמנת עד שהפורטרט יצא מדוייק או מלבישה את התינוקות והילדים בשלל מלמלות חונקות בשביל התיעוד הנצחי. האווירה במוזיאון נהדרת והציורים מרשימים ביותר.

בקומה השניה שלו (אל תתעצלו לעלות, מדובר בגרם מדרגות ארוך מאד, אבל שווה את זה) יש עוד ציורים, בהם ניתן לראות אנשים קצת פחות מלכותיים ואפילו אווירה של חיי יום יום. נשים עובדות בשדה, נשים קוראות לאור הנר, קבוצות של ילדים משחקים והרבה יותר אנשים בפעולה שלא רק מישירים מבט אל הצייר-צלם. מצאנו אפילו כמה נשים ציירות במוזיאון הזה, שהיו מרשימות ומעניינות מאד.

כשסיימנו את הסיבוב במוזיאון יצאנו החוצה לעבר גני בובולי. גם כאן מדובר בעוד הרבה מדרגות שצריך לעלות וגם כאן הן שוות את זה. הגנים הירוקים מטופחים מאד, במרכזם בריכה עם ברווזים ומזרקות. ככל שעולים למעלה יותר, ניתן לראות נוף מרשים יותר של פירנצה, כמעט כמו מפיאצה מיכאלנג'לנו הקרובה. במעלה הגן נמצא מוזיאון הפורצלן בו יש כלים יפים שבוודאי יכלו להכיל את סעודות המלכים והמלכות מהארמון. ישבנו על ספסל, מוקפות בדשא ירוק, ואכלנו אוכמניות וקלמנטינה שהבאנו מהבית. פעם, זו הייתה החצר האחורית של מישהי, שאולי גם היא ישבה ואכלה אוכמניות עם אהובתה ואז הלכה להאכיל את הברווזים לפני שחזרה הבייתה אל חייה המסובכים כנסיכה איטלקית.