מוזיאון ברגלו
נראה שפצחנו במסורת סופשבוע במוזיאון. בשבוע שעבר היינו בפלאצו וקיו והיום הלכנו למוזיאון ברגלו. אני יודעת, נראה שאנחנו לא מתחילות במוזיאונים החשובים. זה בגלל שזו לא הפעם הראשונה שלנו בפירנצה. אני הייתי בה עם משפחתי כשהייתי צעירה ושוב כשהייתי בת עשרים. רוני ביקרה כאן בשנה שעברה כשנרשמה ללימודים בפלורנס-אקדמי-אוף-ארט. אז כבר היינו באופיצי, ראינו את דויד באקדמיה, רוני הייתה כבר בפיטי ועשינו מספיק סיבובים בעיר העתיקה. אין לי ספק שנחזור לכל המקומות האלו ונתעמק בהם בקרוב. רוני תשמח לשבת בכל מוזיאון מוצלח במשך כמה שעות עם סקצ'בוק ותהנה לצייר פסלים או להתבונן בהם מבלי שאומר לה שאני רעבה כבר ואני אשמח לראות שוב יצירות שאהבתי, בעיקר מפני שלמרות שלא נעים לומר, אני לא תמיד זוכרת בדיוק מה ראיתי בכל מקום, במיוחד אם עברו כמה שנים ולפעמים מקומות שהייתי בהם מזמן נראים לי חדשים ומסקרנים בפעם השניה.
הגענו אל מוזיאון הברגלו (bargello) בקו 4. האוטובוס עצר בכיכר סן מרקו וממנה הלכנו עוד רבע שעה יחד עם המון תיירים של יום ראשון שסובבים את הדואמו. בדרך התחשק לי לאכול משהו מתוק וקנינו קנולי עם מילוי וניל שהיה יבש ומאכזב. אני חייבת לטעום קנולי מוצלח כדי לתקן את הרושם. כשחלפנו ליד הדואמו הבנתי פתאום שרוני עוד לא הייתה בפנים ורשמתי לעצמי להוסיף גם אותו לרשימה. מול הדואמו קרצה אלי החנות של לינדט שמלאה בכדורי שוקולד שווייצרי במגוון טעמים בלתי נגמר. המוכר ראה שאנחנו מתלבטות ונתן לנו במתנה שני כדורי שוקולד חלב. קנינו גם כדור שוקולד מריר אחד ורוני אמרה שאפשר להוסיף את החנות הזאת למסורת הסופ"ש. בכל פעם שנלך למוזיאון באיזור נטעם גם כדור שוקולד חדש בחנות.
מוזיאון ברגלו נמצא בתוך מבנה מהמאה השלוש עשרה והוא מלא בעיקר בפסלים של דונטלו, מיכאלנג'לו וורוקיו ועוד אחרים שלא הכרתי. אני אוהבת את זה שרוני מזהה את כל האלים והאלות ויודעת בדיוק של מי הכלבים או הראש הכרות בכל הסיפורים. אני משתדלת לזכור אבל לא תמיד מבדילה בין אורפאוס, מרקורי והדס. רוני שמחה במיוחד כשזיהתה את יהודית עם ראשו הערוף של אורפאוס. הייתה גם ג'ונו ופרספונה אבל כמעט כל הפסלים היו של גברים. היו כמה ביצועים של מדונה והתינוק וראיתי גם פסל של אדם וחווה.
בקומה השניה היו הרבה תכשיטים וכלי נשק מהמאה הארבע עשרה והחמש עשרה ושריונות של אבירים. עניין אותנו במיוחד שריון קטנטן שהיה כתוב נעשה עבור נסיך. כנראה שהנסיך היה בן לא יותר משלוש ותהינו אם לבש את השריון כדי להילחם, להתאמן או לשחק באביר. מעניין האם שרד בתוך החליפה.
בשלב הזה מיציתי את המוזיאון ולא היה בו ווי-פיי בכלל. אני פחות מתחברת לפסלים ומעדיפה ציורים. מכרסם בי גם חשש שמאז הטיול שלנו למדריד לא יהיו לי עוד חוויות מרתקות כמו המוזיאונים הקטנים שראינו שם, של הבתים מהתקופה הרומנטית שכללו כל כך הרבה קיטש ובעיקר שמרו על רהיטים וחיים אותנטיים של בני ובנות הבית לצד הציורים הגדולים והחשובים שהכילו. אני מקווה שאגיע בהמשך למוזיאונים חדשים שירגשו אותי כמו המוזיאונים במדריד בהם הלכתי מוקסמת, פעורת פה, ליד כל הנברשות הנוצצות וחדרי הילדות הצהובים.
כשעמדנו לצאת מהמוזיאון גילינו שיש בו עוד תערוכה זמנית נחבאת של פסלי פורצלן מרשימים ושמחנו לעבור דרכה. ביציאה מהמוזיאון רוני נזכרה בפיצה שאכלה לפני שנה ליד האופיצי. מאז שהגענו לכאן היא לא מפסיקה לדבר עליה ולומר שהייתה כל כך מיוחדת וטעימה. הייתה לי תחושה שזו פשוט הייתה הפיצה הראשונה האיטלקית האמיתית שאכלה וחשבתי שבטח לא תהיה שונה מהפיצות שאכלנו עד כה בזול יותר בשכונה ליד הבית שלנו, אבל עקבתי אחרי הזכרון שלה שאכן הוביל אותנו לפיצריה ששמה "אופיצי" אך למרות הניחוח התיירותי שלה הפיצות לא היו יקרות מדי והתיישבנו בפנים. הזמנו פיצה עם סלסיצה (נקניקיה) שאכן הייתה ממש טעימה, אבל כבר לא נראתה לרוני כמו גן העדן שזכרה.
לאיזה מוזיאון כדאי לנו ללכת בשבוע הבא? נשמח להמלצות לא שגרתיות.
