הגענו לפירנצה
אחרי שנה של תכנונים והתרגשות וחודשיים של אריזות, חמישה ימים של מגורים בקיבוץ של רוני וכמה דרמות בסופ"ש האחרון, הגיע הרגע לעלות על המטוס. או כך חשבנו... הגענו לנתב"ג בשתיים בלילה ונעמדנו בתור לבידוק דרכונים ובעודינו בתור קיבלתי מייל מחברת התעופה (הנוראית. אל תסעו איתם בחיים. פרטים נוספים בהמשך הטקסט) וולינג שאומר: הטיסה שלך נדחתה. בלי פרטים, שעה או אפילו מילת הרגעה למישהי שכל חייה נמצאים עכשיו בשתי מזוודות. הגענו לדוכן הצ'ק אין (כי המעצבנים האלו לא מוכנים לעשות צ'ק אין אונליין) ואז אמרה דיילת הקרקע, "אה, לא ידעת שהטיסה שלך יוצאת בשבע במקום בחמש בבוקר?". טוב, אז אחרי תה אחרון עם ההורים עברנו בידוק דרכונים והלכנו לחכות, עייפות ביותר, ליד מה שחשבנו שהוא שער ההמתנה לטיסה. אבל רבע שעה לפני שעת ההמראה, הכל עוד נראה ריק מדי והתחלתי לחשוד שאו שיהיו רק עשרה אנשים על הטיסה או שאנחנו לא במקום הנכון. תפסתי איזה עובד נמל שבירר בקשר וגילה עבורי שהטיסה בכלל יוצאת משער אחר וכדאי שנרוץ אליה. כשהגענו, שאלתי את הדייל מה קרה והוא ענה שזה קורה לפעמים ומזיזים אותם שער ברגע האחרון. אבל למה לא הודעתם? אולי יש עדיין מישהו בשער הלא נכון שיפספס את הטיסה? תהיתי. הוא חייך ואמר שנראה לו שכולם יגיעו. עלינו למטוס ושמחנו שהיו לנו לפחות סנדוויצ'ים שאמא שלי הכינה, לטיסה שנחתה שעתיים מאוחר מהמצופה. כשהגענו לפירנצה, שמחתי שאני יכולה לעבור בתור של הדרכונים האירופאיים ולהמתין למזוודות עד שרוני תגיע, אבל כשהגעתי אל המסוע, הממ, לא היו מזוודות! מסתבר שחברת וולינג החליטה לא להעלות את המזוודות של כל הטיסה שלנו למטוס! המזוודות נשארו פשוט בתל אביב! ואז נאלצנו להמתין עוד שלוש שעות בתור של ישראלים עצבניים שרבים ודוחפים ומתווכחים ואין מזגן או אוכל שהוא לא ביסקוויטים מהמכונה או ידיעה כלשהי לגבי מה יהיה עם המזוודות שלנו... בסוף מילאנו טופס אבידות ונאמר לנו שהמזוודה תגיע בימים הקרובים, כנראה, אולי, הם לא ממש יודעים וגם בשירות לקוחות של וולינג לא עונים וביי. יצאנו משדה התעופה באחת בצהריים במקום בשמונה בבוקר ומיהרנו לאכסניה שלנו. שמחנו לגלות נהגת מונית אשה שהייתה ממש נחמדה ועזרה להכניס אותנו סוף סוף לאווירת "הי, אנחנו בכלל בארץ אחרת". כשהגענו לאכסניה התקשרתי לביטוח של פספורט קארד שענו תוך שניה והעבירו לי מיידית 150 דולר לקניות במקום הדברים החסרים! אני מאושרת שעשיתי את הביטוח שלהם.. הבנו שאנחנו גוועות ברעב אבל כל המסעדות האיטלקיות כבר סגרו אז נכנסנו לדיינר אמריקאי טעים עם מלצרית על סקטים וצ'יפס מסולסל. ואז מצאנו את עצמינו בסיבוב תיירותי ליד הדואמו המרשים שהסתיים ברכישת שני זוגות מכנסיים מהודרים יותר ממה שאנחנו קונות לרוני בדרך כלל... וכמובן, עם מברשות שיניים וכמה נשנושים מהסופר. מחר בבוקר אנחנו מתחילות את הבירוקרטיה האמיתית של המגורים כאן.
